פסק-דין בתיק עש"א 39630-03-12

1.         לפניי ערעור על החלטות כב' רשמת ההוצאה לפועל גב' מיכל ברלינר מיום 7/3/12 והחלטת כבוד הרשמת גב' הברפלד יונת מיום 7.3.2012 לפיה החליטה "מאושר" על בקשת המשיב 1 ("הבנק") לנקוט בהליכי פינוי ולהוציא הודעת פינוי.

2.         לא אפרט במסגרת זו את מלוא השתלשלות ההליכים שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים אך אציין בקליפת האגוז כי המערערים מחזיקים בדירה המצויה ברחוב הגלבוע 44, עפולה (להלן: "הדירה").  הדירה  נמכרה פעמיים על ידי קבלן בשם דוד נתיב, פעם אחת למערערים ופעם שנייה למשיבים 2 ו-3. הן המערערים והן המשיבים 2 ו-3 הגישו בזמנו תביעות לביהמ"ש המחוזי בנצרת על מנת שיכריע למי הזכויות בדירה. הבנק היה צד לאותן תביעות כנתבע והוא צורף מאחר והלווה כספים למשיבים 2 ו- 3 לצורך רכישת הדירה.

3.         ביהמ"ש המחוזי פסק כי זכותם של העסקה שביצעו המשיבים 2 ו- 3 הייתה למראית עין יחד עם זכות הבנק גוברת מאחר והיה תם לב ורשם את זכויותיו ועל כן זכות המערערים אינה גוברת על זכותו.  המערערים הגישו בקשה לבית משפט העליון להאריך להם את המועד להגשת ערעור על פסק הדין אך בקשה זו נדחתה. המשיבים 2 - 3 אף הם הגישו ערעור בזכות אשר עדין תלוי ועומד בבית משפט העליון.

4.         במקביל הבנק הגיש בקשה למימוש משכון ללשכת ההוצאה לפועל. החייבים  בבקשה הינם המשיבים 2 ו-3. בשלב מאוחר יותר צורפו לתיק ההוצאה לפועל גם המערערים.

5.         המערערים הגישו בקשה בחודש דצמבר 2011 לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ולחילופין לסגור את תיק ההוצאה לפועל כנגדם תוך שהם מבקשים במסגרת הבקשה ליישם את הלכת שטיינמץ לפיה לטענתם לא ניתן לבצע משכון על דירת מגורים ולפנות את המחזיקים בה על ידי הליכי הוצאה לפועל, במידה ומדובר במשכון על זכויות חוזיות. במקרה כזה טוענים המערערים כי דרך המלך היא הגשת תביעה לסילוק יד לבימ"ש אזרחי.

6.         המערערים טוענים כי כב' הרשמת לא הכריעה בטענתם זו ותחת זאת ניתנה על ידה החלטה המאשרת את הפינוי ועל פיה הוצא אף צו פינוי.  בא כח הבנק מסכים כי הטענה לא הוכרעה ולא התקיים בה דיון.

7.         הבנק טוען כטענה מקדמית כי היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור בשים לב להוראות סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל. אינני רואה עין בעין טענה זו של הבנק. הבקשה שהגישו המערערים לסגירת תיק ההוצאה לפועל חוסה לדעתי תחת סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל אשר עוסק בטענת פרעתי. אישור הפינוי על ידי כבוד רשם ההוצאה לפועל ללא שקיים דיון בבקשה מהווה למעשה דחיית הבקשה. לכן ערעור על דחיית בקשה בוענת פרעתי הוא בזכות.

            אין ממש עוד בטענת הבנק לפיה ניתנה החלטה נפרדת הדוחה את הבקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל החלטה זו לא הוצגה על ידי הבנק למרות שדרשתי כי תוצג.

8.         גם אם אין למערערים זכות להגיש ערעור והיה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור עתר בא כחם לתקן את הטעות ולהפוך את ההליך לבקשת רשות ערעור. הגשת בקשת רשות ערעור הינה  בתוך 20 יום מיום מתן ההחלטה או מיום שהודע למערערים עליה (תקנה 119(ב) לתקנות ההוצאה לפועל). הערעור הוגש במסגרת הזמן הקבוע להגשת בקשת רשות ערעור (ביום 22.3.2012) ולכן אני רואה בכך פגם טכני שאינו יורד לשורשו של עניין ואני נעתר לבקשת ב"כ המערערים להפוך את הערעור לבקשת רשות ערעור.  אמנם בבקשת רשות ערעור יש לתמוך אותה  בתצהיר אך יחד עם זאת נפסק כי כאשר הבקשה אינה נסמכת על עובדות אין צורך לצרף תצהיר (רע"א 34/89 גלצר נ. גלצר, פ"ד מג(1) 332). במקרה העומד לפני הערעור נסב עם עניין פרוצדוראלי של אי קיום דיון בבקשה שהוגשה ודחייתה ללא קיום דיון בה. עובדות אלה עולות מתיק ההוצאה לפועל ומההחלטות שהונחו לפני שאינם שנויות במחלוקת ועל כן אין צורך בהגשת התצהיר.

9.         שיקול נוסף בתיקון הפגם הוא עיוות הדין החמור שיגרם למערערים במידה והפגם לא יתוקן. במקרה זה הפרוצדורה אינה אמורה להיות "מיטת סדום" אשר תגרום לתוצאה בלתי נסבלת. גם סיכויי הערעור מובילים אותי שיש לתקן את הפגם וכך אני מורה במידה ואכן יש צורך בהגשת רשות ערעור. בנוסף אני נותן רשות לערעור ודן בבקשה כאילו ניתנה רשות הערעור שכן הצדדים כבר השמיעו את טענותיהם לגוף הערעור.

10.        אין בידי בנוסף לקבל את טענת הבנק החלופית לפיה אין לקיים דיון בערעור כל עוד לא נקבע עירבון. תקנה 120(ז) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי ביהמ"ש של הערעור רשאי להורות למערער להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב תוך מועד שנקבע. מלשון התקנה אין חובה להורות על הפקדת עירבון. לכן אין ממש בטענת ב"כ הבנק לפיה חובה על ביהמ"ש לקבוע עירבון ורק לאחר מכן לקיים דיון בערעור.

11.        בנסיבות העניין אני מורה על פטור מעירבון למערערים בשים לב לנסיבותיו של התיק ובשים לב לתוצאה אליה הגעתי בסוף פסק דין זה לפיה דין  הערעור להתקבל לגופו.

12.        לגופו של עניין, אני סבור כי כב' הרשמת טעתה בכך שהורתה ואישרה את בקשת הפינוי שהגיש הבנק ללא שהכריעה בטענת המערערים לפיה חלה בענייננו הלכת שטיינמץ, זאת מבלי לקבוע לגופו של עניין אם הלכה זו אכן חלה על נסיבות המקרה, אם לאו.

13.        שומה היה על כב' הרשמת לקיים תחילה דיון בטענה זו ורק בהתאם לתוצאות הדיון להורות על הפינוי. הבקשה בעניין זה הוגשה עוד בחודש דצמבר 2011 ולא בסמוך ולפני המועד שנקבע לפינוי ולכן היה מספיק זמן לקיים דיון בה.  כב' הרשמת יכלה לקיים דיון בטענה זו ולהכריע בה לאחר שמיעת טענות הצדדים.

14.        אדגיש עוד כי כב' הרשמת הייתה מודעת לטענות המערערים בכל הנוגע להלכת שטיינמץ כפי שעולה מהחלטתה מיום 19/12/11 שם ציינה "ב"כ החייבים מעלה בנוסף טיעונים משפטיות (הטעות במקור - א.כ) לאור הלכת שטיינמץ לעניין אי רישום הזכויות בנכס ע"ש החייבים". לכן הורתה לב"כ הבנק להגיב לבקשה זו. משום מה לא ניתנה כל החלטה אופרטיבית על ידי כב' הרשמת לגוף הטענה.

15.        טענת הבנק לפיה אין סמכות לכב' הרשמת להכריע בבקשה כדוגמת זו המעלה טיעונים לפי הלכת שטיינמץ אין בה ממש. לדעתי האכסניה לקיום דיון בטענה זו נמצא בהוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל העוסק בטענת פרעתי ולכן מוסמך רשם ההוצאה לפועל לדון בטענה זו ולהורות על סגירת תיק הוצל"פ במידה ותתקבל.

16.        אף מצאתי בהתנהלות הבנק בתיק ההוצאה לפועל חוסר תום לב. הבנק ידע כי תלויה ועומדת בקשה לפי הלכת שטיינמץ. למרות זאת הבנק הגיש בקשה למתן הוראת פינוי מבלי לציין כי תלויה ועומדת בקשת לסגירת תיק ההוצאה לפועל. בכך הכשיל הבנק את כבוד הרשמת ונהג בחוסר תום לב עת השתמש בכוחותיו הדיוניים.

17.        בשים לב לאמור לעיל אני מקבל את בקשת רשות הערעור ומבטל את צו הפינוי ואת מועד הפינוי שנקבע ליום 29/4/12.

17.        אני קובע כי תחילה תכריע כב' הרשמת בטענות המערערים בהתאם להלכת שטיינמץ וכן כל טענה נוספת, לרבות בקשתם לדיור חלוף ורק לאחר מכן ובהתאם לתוצאות יינתן צו פינוי, במידת הצורך.